<h1>שבלי הלקט דין התוכחות סימן מ"ז</h1>
<h2>דף קיט:</h2>
ולהר"ר אברהם ב"ר דוד מצאתי, אדם שנאחז בגנבה פעם אחת ובאת הגנבה ליד בעלה, לא יביישנו ולא יוכיחנו אלא בינו לבין עצמו, ואם הגנב לא ירצה להחזיר גנבתו, יתבענו לדין. ואם רגיל אותו האיש בגנבתו, מותר לביישו ולהכלימו, כדי שיניח דרך רעה וידבק בדרך טובה. וכן ראוי לעשות כדברי הגאונים ולהוכיח את חבירו לפי שגדול עונשה של תוכחה, כדאמרינן פרק כל כתבי הקודש [שבת קי"ט ע"ב], אמר ר' חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה. ואל יאמר אדם, מה לי לבוא עם תחרות ואיבה עם הבריות, אלא צריך להוכיחו ולהחזירו למוטב. ואל יחוש לשום שנאה או איבה, דאמרינן בריש פרק בתרא דכתובות [ק"ה ע"ב], האי צורבא דרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. לפיכך, ראוי להוכיחו, ואפילו אם נתחייב נדוי ינידהו, ולא ישא לו פנים, אלא יחוש לכבוד המקום כדי שלא יתחלל שם שמים על ידו.
